מחלת הסוכרת ידועה עוד מימי קדם, אולם הגורם לה התגלה רק בסביבות תחילת המאה העשרים. חלקו של הלבלב בסוכרת התגלה בשנת 1889 על ידי יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי, שגילו שכלבים שהלבלב הוסר מגופם גילו את תסמיני הסכרת, ומתו תוך זמן קצר. ב-1910 העלה סיר אדוארד אלברט שרפלי שייפר את ההשערה שהסוכרת נגרמת ממחסור בגוף בחומר כימי יחיד. לחומר ההיפוטתי הוא קרא "אינסולין". את הטיפול באינסולין לחולי סוכרת גילה צוות באוניברסיטת טורנטו שבקנדה שכלל את פרדיריק בנטינג, ג'ון מקלאוד, צ'ארלס בסט וג'יימס קוליפ. בנטינג ובסט חזרו על הניסוי של פון מרינג ומינקובסקי, אך הפעם טיפלו בכלבים חסרי הלבלב בעזרת אינוסלין שהפיקו מאיי לנגרהנס בלבלב של כלבים בריאים. זריקת האינסולין הראשונה ניתנה לחולה בן 14 בשם לאונרד תומפסון ב-11 בינואר 1922. החומר שבזריקה הראשונה לא היה טהור מספיק, וגרם לתגובה אלרגית, אך תוך 12 יום הצליח הצוות לייצר אינסולין טהור מספיק, והטיפול הוכתר בהצלחה. בנטינג ומקלאוד זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1923. בנטינג מחה על כך שבסט לא שותף בפרס, וחלק איתו את סכום הזכיה, ואילו מקלאוד שיתף בכספי הפרס שלו את קוליפ. החוקרים לא רשמו פטנט על הטיפול, ובכך הוא הפך לנחלת העולם תוך זמן קצר. ההבחנה בין סוכרת מסוג 1 לסוכרת מסוג 2 נעשתה על ידי הרולד הימסוורת בשנת 1935. חוקר ישראלי מפורסם בתחום הסוכרת הוא אלעזר שפריר אשר זכה בפרס היוקרתי ע"ש קלוד ברננד. ב-14 בנובמבר מצוין יום הסכרת הבינלאומי.
No comments:
Post a Comment